סערות רגשיות מעוררות כאב
הכאב, המאותת לנפשי.
במהלך הפוסטים, שכתבתי אף פעם לא חשפתי לעומק סיפורים אישיים. תמיד כתבתי על הרגשות באופן כללי ואיך הם משפיעים על הכאב. לאחרונה חוויתי אירוע ,שהשפיע באופן משמעותי על הכאב והחלטתי לשתף. למרות שהחשיפה האישית קצת קשה לי, אבל אני חושבת שזהו חלק מתהליך של כתיבת בלוג, להיחשף, וכנראה שהגיע העת לעשות זאת.
לפני כשנתיים ניתקתי קשר עם חברה מאוד טובה. עבדנו יחד, בילינו יחד עם חברות משותפות, נסענו לחופשות גם בארץ וגם בחו"ל. הנתק קרב בעקבות חילוקי דעות. היא כעסה עלי והחליטה שלא לדבר איתי. לדעתי, העניין איבד קצת פרופורציה.
מספר שבועות לאחר האירוע נפגשנו שוב בחגיגת יומהולדת לחברה משותפת וכבר לפני המפגש התחלתי להרגיש כאב ראש. במהלך המפגש חוויתי התקף חרדה, בפעם הראשונה בחיי, שכלל כאב ראש חזק במיוחד, קוצר נשימה, הזעות, חוסר תאבון ובחילות. באותו רגע לא ידעתי ולא הבנתי שאני בהתקף חרדה ועזבתי את המקום. כשחשפתי את האירוע בפני הפסיכולוגית שלי, היא הבהירה לי שחוויתי התקף חרדה.
חודשיים לאחר, שהחליטה שלא לדבר איתי, קיבלתי ממנה הודעת ווטסאפ, מפתיעה, שאולי ניפגש ללבן את העניינים, באותו זמן שהיתי בחו"ל ולא יכולתי לענות. כשחזרתי לארץ החלטתי שלא להיפגש ולנתק באופן סופי את הקשר. הבנתי שכרגע לא טוב לי בתוך מערכת החברות הזאת ואולי הזמן יביא הקלה.
לאורך כשנתיים נעשו ניסיונות לפייס בינינו, אבל אני האמנתי שצריך לתת לזמן לעשות את שלו. לתת לכעסים לשקעו וכשתגיעה השעה המתאימה הדברים יקרו מעצמם.
לאחרונה קיבלתי ממנה שוב הודעת ווטסאפ, שעבר זמן ואולי כדאי שניפגש לדבר. מודה, הופתעתי מאוד. ואז התחיל הויכוח הפנימי שלי עם עצמי והטיפוס המרצה שוב הרים את ראשו, ומחשבות הריצוי לא הרפו:
"היי, עבר מספיק זמן, יאללה שימי הכל מאחור"
"היא כבר מנסה מספר פעמים, תפסיקי"
"לא נעים לי לאכזב אותה"
"והחברות, איך תראי בעינהן, כאחת שלא רוצה להתפייס, למרות הניסיונות שלה"
"והגיע הזמן להתפייס"
מודה, כל הכבוד לה, אני חושבת שזהו צעד אמיץ.
בהתייעצות עם בעלי, הוא שיקף בפני, כיצד ההתפייסות תראה, איזה מחיר ההתפייסות יכולה לגבות ממני, מה יקרה אם יתעוררו שוב חילוקי דעות והמחוייבות שבתוך החברות.
ואני ניסיתי להצדיק את הסיבות להתפייסות ושהיום אני חזקה מספיק לעמוד מול כל תרחיש אפשרי.
עניתי לה שאין בעייה ונתחיל בכך שנשבור את הקרח במפגש החברות המשותף הקרוב. היא לעומת זאת, רצתה להיפגש בארבע עיניים. והסכמתי שניפגש בקרוב.
אבל "הלוחש לנפשי", האינטואצייה שלי והכאב ראש לא נתנו לי מנוח, כאילו ניסו להגיד לי את עדיין לא מוכנה לזה, לא מתאים. השיחה והניסיון ללבן את הריב והחזרה למשהו שהרגיש לי מיותר לדון בו, הפחיד וערער אותי.
ברגעים שלי עם עצמי עלתה בראשי המחשבה, שאני שוב מרצה. מרצה אותה, מרצה את החברות. ניסיתי להדוף את המחשבות הללו בשכנועים עצמיים אבל הכאב ראש שהתחיל לדפוק יום אחרי יום לא נתן לי מנוח.
בחרתי להתייעץ עם המאמנת האישית שלי והגענו למסקנה, שעדיין לא בשלה השעה מבחינתי. שאינני מוכנה רגשית להתמודד ו"לפשפש " בגורמים, שהובילו אותנו לנתק.
המאמנת שאלה אותי מה חשוב לי יותר?
לרצות את הסביבה, שלא תשפוט ולא תעביר עלי ביקורת.
או
להפסיק את כאבי הראש הנוראיים ולחזור להרגיש טוב.
קיבלתי החלטה, למרות האביוולנטיות, אני בוחרת להרגיש טוב ללא כאבי ראש. לעמוד אסרטיבית מול הביקורת והשיפוטיות. בחרתי לעשות מה שטוב לי, לא מה שטוב לאחר. בידיעה ברורה, שיהיו כאלה שישפטו ויבקרו את החלטתי, וכמובן יהיו אנשים שיקבלו בהבנה מלאה את ההחלטה שלי ועל כך אני מודה להם.
אני מוצאת בסיפור הזה הזדמנות, שתפקידה לעורר וללמד אותי להקשיב לקול הפנימי שלי, להיות ערה לרגשות ולאינטואיציות שלי.
ד"ר סארנו מתאר זאת כקול הילדי שלנו, כמו ילד "שלא עושה חשבון" , שלא חושש שישפטו או יבקרו אותו. הילד שבנו הוא התת מודע ואנחנו צריכים ללמוד להקשיב לו. אבל, שלוש שניות אחרי שעולות המחשבות מן התת מודע המוח המודע, ההורה, לפי ד"ר סארנו, נכנס לפעולה ומנסה לשכנע אותנו בדרך הגיונית, שהאינטואיציות שלנו מוטעות ורצוי לנו שננהג לפי הנורמות המקובלות.
אז.... תודה על הסיטואציה שהתגלגלה לפתחי, כדיי להחזיר אותי להקשיב לקול הפנימי שלי.... שאני מכנה אותו "הלוחש לנפשי", הוא תמיד צודק.
במבחן הזמן והתוצאה, צדקתי שהקשבתי לאינטואיציות שלי, שהקשבתי ל"לוחש לנפשי". ואכן הזמן עשה את שלו והקרח לאט לאט מפשיר.
לסיום.
כמו שאני אומרת תמיד....
1. לכו עם האמונות שלכם בנחישות.
2. תבררו איזה רגשות מעוררים בכם את הכאב.
3. תקשיבו לאינטואיציות שלכם ולכו איתן ללא חשש וללא מורא.
ב ה צ ל ח ה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה