זהו.... מפסיקה להשתמש בטיפול מונע כאב!!!

מסע הריפוי שלי ממיגרנות החל לפני כחמש שנים. כבר בתחילת תהליך הריפוי התחברתי מאוד לתיאוריה של ד"ר סארנו שטוען שמיגרנות ובכלל כאב כרוני הם תופעה שנובעת מלחצים יומיומיים, ממבנה אישיות  שמאפיין טיפוסים שונים ואנשים רגישים שמתקשים להתמודד עם מצבים מלחיצים. כתבתי על כך בהרחבה בפוסטים הקודמים שלי. כמו כן ד"ר סארנו מדגיש שטיפול מניעתי בכאב כרוני בעצם מנציח את בעיית הכאב ויש לטפל בכאב הכרוני לרבות מיגרנות ע"י טיפול רגשי ולהבין שמאחורי כל כאב "מסתתר סיפור", שהרגש מתקשה להתמודד איתו ולכן מתפרץ כאב, כדי שנתעסק בכאב הפיזי ולא בכאב הריגשי. לדעתו טיפול מונע יעזור רק במקרה ונשלב איתו טיפול רגשי. וגם על זאת אני מפרטת בפוסטים הקודמים שלי.

מסע הריפוי שלי, התחיל בהחלטה שאני מפסיקה להשתמש ולהיעזר בתרופות מניעה. בהתחלה ההצלחה האירה לי פנים ולא נזקקתי כלל לתרופות, חוויתי תקופה ממושכת ללא כאבי מיגרנה, אבל מה לעשות החיים מזמנים לנו אתגרים רגשיים ונפשיים שההתמודדות איתם היתה מורכבת עבורי, ולמרות שהבנתי שמאחורי כל כאב "מסתתר סיפור" ,התקשתי להתמודד עם המיגרנות שהופיעו מדי פעם. התקשתי להתמודד איתן רגשית ופיזית, חששתי שאני מאבדת את כל ההישגים שלי, פחדתי והייתי מתוסכלת מכל התקף. בתוכי ידעתי שאני עושה הכל נכון, אז איך זה שעדיין אני חווה כאבי ראש. כשהנירולוג שליווה אותי הציע שאתחיל להשתמש בזריקה אימוביג אחת לחודש התחילו ההתלבטויות. מצד אחד ד"ר סארנו מציין ששימוש בתרופות מניעה מנציח את הבעיה ולכן ברגע שאתחיל להשתמש בזריקה אני ממשיכה בהנצחת בעיית המיגרנות, אבל מצד שני, אני מטפלת בעצמי באופן רגשי ונפשי והשילוב עם הזריקה יכול לקדם אותי לעבר ריפוי ושחרור מלא מהמיגרנות. החלטתי ששווה לנסות לשלב את הטיפול המונע עם הטיפול הרגשי. אחת הסיבות שהובילו אותי להחלטה הזאת היתה שהשימוש בזריקה יקטין את רמת החרדה מההתקף שעלול להגיע וכך אוכל להתפנות באופן רגוע יותר לטפל בשינויים בהרגלים האוטומטיים שלי, לפתח חוסן נפשי מול אתגרים ולחצים יומיומיים ועל העבודה לשינוי בתפיסות שלי שנובעות ממבנה האישיות שלי שטיפחתי במשך שנים. 

כשלוש שנים אני נעזרת בזריקה, אבל משהו בי כל הזמן מנסה "להילחם" בצורך שלי להשתמש בה, ולכן תקופה ממושכת אני מנסה להגדיל את הפערים בין הזרקה להזרקה. לשמחתי, הצלחתי לפתוח פער של חודש וחצי, שלתחושתי גבה ממני מחיר רגשי. כל הזמן ליווה אותי החשש שהנה עוד רגע תתפרץ מיגרנה, ספרתי את הימים עד הרגע שיגיע תאריך ההזרקה, ואנחת רווחה הציפה אותי כשהגיע יום ההזרקה אותו קבעתי לעצמי מראש. מדי פעם התעוררו פחדים שאולי לא אצליח לעמוד ביעד שקבעתי מראש ואיך אצליח להתמודד אם יופיע כאב.

חשוב לי לציין שלעיתים תקפה אותי מיגרנה במהלך החודש שבין הזרקה להזרקה, ובכל פעם שהתפרץ כאב ראש שאלתי את עצמי כמה זמן עבר מההזרקה האחרונה? עד כמה אני קרובה להזרקה הבאה? כמה ימי פער פתחתי?

התחלתי להרגיש שאני מתחילה לפתח תלות בזריקה. משהו שאני מאוד לא מעוניינת שיקרה. אין לי עניין ורצון להיות מנוהלת ע"י טיפול מונע. כי אם הטיפול ינהל אותי אהפוך להיות תלותית בזריקות ואחזור לנקודת ההתחלה - לא תודה!

בכל פעם שעלתה במוחי סוגיית השימוש בזריקה התרחש בתוכי מאבק פנימי. מצד אחד קיים עדיין הפחד מהתקפי מיגרנה ומצד שני אני רוצה ומייחלת ליום בו ארגיש שאין לי צורך להשתמש בזריקה ולהיות תלויה בה. חלק מהמאבק הפנימי האישי שלי נבע מכך שלתחושתי הסביבה סקפטית ולא כ"כ שותפה לתחושות ההצלחה שלי לגבי הדיווח או הטענה שלי שריפאתי את עצמי מהמיגרנות ולכן אני מרגישה שהאמינות שלי נפגעת. וכל זה נובע מכך שהסביבה מתקשה לקבל או להזדהות עם התיאוריה של ד"ר סארנו, שגורס, שכדי להשתחרר מכאב כרוני יש לשלב טיפול מונע עם טיפול רגשי. כחלק מתהליך הריפוי אני מנסה להימנע מלקחת באופן אישי את השיפוטיות והביקורתיות, כי אין באפשרותי להשפיע על מחשבותיהם של האנשים. לי, לי זה עובד ואני מאמינה במאת האחוזים שהצלחתי ואני בכיוון הנכון.  

כשיצאתי למסע הריפוי שלי כבר בתחילתו חוויתי תקופות ממושכות ללא כאב  וללא תרופות למניעה והחלטתי שכשאהיה בטוחה, מנוסה ובעלת ידע אתחיל בשליחות לאמן אנשים לשחרור ממיגרנות. לפני כשנה התחלתי לאמן נשים לשחרור ממיגרנות וכאב כרוני. המסר שלי לאנשים: "היי חבר'ה ריפוי עצמי זה אפשרי וניתן להרוויח את החיים בחזרה, בואו תנסו, מקסימום תצליחו." אבל אז, מתעוררת שאלת האמינות, אולי אני לא מספיק אמינה, כי הרי אני נעזרת בתרופות, אז איפה פה השחרור ממיגרנות או כל כאב כרוני? וכל הזמן שולט בי הרצון והצורך להוכיח לעצמי ובעיקר לכל אלה שמבקרים ושופטים אותי שאני יכולה להפסיק להיעזר בזירקה.

פתאום לפני כשבועיים הגיעה ההארה לה ייחלתי תקופה ארוכה. הרגשתי שעוטפת אותי תחושה דומה לתחושה איתה התחלתי את המסע להצלת חיי, מצאתי את עצמי מהרהרת במצב, שאני שוב מנציחה את בעיית המיגרנות ובעצם פיתחתי תלות בזריקה וכשמגיע התאריך להזריק את הזריקה אני מתחילה לספור בלחץ שבועיים. ככל שהעמקתי במחשבת התלות, עלתה במוחי התובנה שבמהלך השלוש שנים בהן אני נעזרת בזריקה, פיתחתי חוסן רגשי ונפשי והמשכתי לפתח את מיומנויות הריפוי. ואז נפל הפור, אני מתחילה להפסיק באופן מבוקר ובהדרגה להשתמש בזריקה, והפעם אני עושה זאת ממקום בטוח ושלם, בידיעה והבנה, שזורמת לי בכל נימי ותאי גופי, שאין לי צורך בה יותר. 

היום יש לי את היכולת להסביר למתאמנות שלי, שרוצות להשתחרר מהמיגרנות, עד כמה שילוב של טיפול תרופתי ורגשי יכול לקדם ולעזור בהתמודדות עם הכאב שנובע מהקשיים והלחצים שאנחנו פוגשים לאורך חיינו. 

חשוב לי לציין, שלפעמים אני מרגישה כאב ואי אפשר להתעלם מהעובדה, שכל אחד מאיתנו לפעמים סובל מכאב או מרגיש כעס ועצבות. וכשכואב זה לא נעים והייתי שמחה לא לחוות לעולם בחיי שום כאב, עצבות, כעס וכד', אבל מה לעשות אלה הם החיים. לשמחתי, במהלך המסע שלי לריפוי מהמיגרנה צברתי הרבה ידע, וכשלעיתים אני חווה מיגרנה תחושות הפחד והתסכול, שאני עומדת לאבד את כל ההצלחות שלי כבר לא מאיימות עלי.  

חלק מהכלים החשובים שאספתי לארגז הכלים שלי הם, כשתוקפת אותי מיגרנה אני לא "נלחמת" בה, "המלחמה" בה רק מחמירה את המצב. חשוב ורצוי מאוד להרגיע את המתח, הפחד והתסכול שכאב יוצר, ולהכיל מתוך חמלה עצמית גם את הרגעים הפחות נעימים שלנו. להבין ולהפנים שעכשיו כואב ועוד מעט הכאב יעבור, הוא זמני, לזכור שתמיד אחרי השפל מגיעה הגאות. ומהכאב הזה התחזקתי, כפי שקרה עם הכאב שקדם לו. מוזר לומר שהתחזקתי מכל כאב, אבל בכל פעם הצלחתי להבין מה "עובד לי" ומה עוזר לי להתמודד איתו ולהעביר אותו. למדתי ורכשתי לעצמי כלים נוספים שעזרו, עוזרים ויעזרו לי להתמודד עם הכאב ועם מצבי חיים שיכולים וכנראה מעוררים אותו. 

חשוב לזכור, כל משבר מגיע כדי לחזק אותנו כי בזכותו אנחנו לומדים להתמודד. אנחנו מתחזקים ומגיעים מוכנים יותר לאתגר הבא. תזכרו זהו תהליך של התפתחות אישית ואם יש לנו רצון וצורך להתפתח, לצמוח, להתקדם ולשפר, משבר מזמן את היכולת שלנו לעשות זאת. 

לסיכום והמלצות

1. טפלו ברגשות שלכם, הטיפול יעזור לכם להתמודד עם כאב.

2. אם הטיפול הרגשי בלבד אינו עוזר שלבו אותו עם טיפול תרופתי מונע, כשתהיו חזקים נפשית כבר לא תזדקקו לו.

3. אל תאבקו בצורך שלכם להפסיק את הטיפול התרופתי - ההפסקה תגיע באופן טבעי.

4. אל תחששו מהביקורת והשיפוטיות של הסביבה לגבי השילוב של תרופות עם טיפול רגשי - אם לכם זה עובד כל השאר לא מעניין.

5. תזכרו, משברים מחזקים ומצמיחים אותנו. בזכותם אנחנו מתקדמים ולא דורכים במקום.

6. אז... צאו לדרך, מקסימום תצליחו

 הכל משתבש לטובה

"הכל משתבש לטובה", משפט שגיסתי לימדה אותי והחלטתי לאמץ אותו.

לפני כמה ימים חוויתי אירוע לא נעים בקבוצה בפייסבוק לאנשים שסובלים ממיגרנות, לא אציין את שם הקבוצה במלואו ע"מ לא לפגוע במנהליה.

מעשה שהיה כך היה. בדר"כ אני לא מגיבה בפייסבוק, מקסימום משתפת, מפני שידם של החברים ברשת החברתית הרבה פעמים קלה על המקלדת ואף פוגענית. אך מאחר והתחלתי לקדם את העסק שלי כמאמנת, החבר'ה שמנהלים את קידום העסק המליצו שאגיב בתוך הקבוצה כדי שאחשף בפני הקהילה ושיכירו את האג'נדה הטיפולית/אימונית שלי. באחד הערבים הועלה פוסט ע"י אחת מחברותיה, אזרתי אומץ והגבתי. יעצתי לה שמדיטציה ודמיון מודרך יכולים מאוד לעזור מפני שיש להם השפעה על המוח והתת מודע. בהמשך שירשור התגובות נשאלתי אם יש לי קלטות למדיטציה ודמיון מודרך ובתום לב עניתי, שמאחר ואני מטפלת ב N.L.P ומאמנת אישית אני יודעת לעשות את הדברים האלה לבד ומתאמנות שלי מוצאות ביוטיוב הדרכות רבות למדיטציות ודמיון מודרך. הצעתי לאחת מהשואלות את עזרתי והזמנתי אותה להתקשר אלי. לא מצאתי בזה שום פסול, אני מציעה להרבה אנשים שסובלים מכאב כרוני ומיגרנות לפנות אלי בשאלות, ללא שום התחייבות. אני פשוט רוצה לעזור להם. הייתי שם, חוויתי את הכאב הנוראי שמשבש ופוגע במרקם החיים. אני מעודדת אותם ומספרת להם על התהליך שעברתי, האתגרים וההצלחות. עשיתי זאת הרבה לפני שהחלטתי להפוך ממורה לחינוך מיוחד למאמנת ואמשיך לעשות זאת, מבחינתי זוהי שליחות - הצלת חיים. 

לאורך תקופת החברות בקבוצה שוחחתי והתכתבתי עם מספר מהחברים בה כשאני חולקת איתם את הידע שלי, בלי שום כוונה לקדם את עצמי כמאמנת.

ואופס בוקר למחרת בהמשך השירשור מופיעה תגובה של מנהלת הקבוצה, "שכחת לציין פרט קטן שאת משתמשת בתרופה הביולוגית". לפני שאני ממשיכה אקדים ואומר שפרסמתי וציינתי בקבוצה, מספר פעמים את העובדה שאני משתמשת בזריקה הביולוגית ומסבירה את הרציונאל הרפואי/הטיפולי של  תמיכה תרופתית בשילוב עם טיפול רגשי כדי שתהליך ריפוי עצמי יצליח. יש שיסכימו איתו ויש שיחלקו עליו, בסה"כ כולנו אנשים בעלי דעות שונות ומגוונות. גם פה בבלוג הסברתי בכמה פוסטים את הנושא.

לענייננו, קראתי את תגובתה והכעס השתלט עלי. הרגשתי שהיא פגעה בטוהר המידות והיושרה שלי, ופעלתי לפי התאוריה בפסיכולוגיה "הלחם או ברח". במקום לנהוג כפי שאני ממליצה למתאמנות שלי, לקחת רגע, לסדר את המחשבות ולענות בשיקול דעת, נפלתי "לבור" שהיא "חפרה" לי ועניתי שאין לה כל זכות לפרסם מידע רפואי פרטי שלי. "יצאתי להילחם". או- הו, ואז קיבלתי מקלחת של מים צוננים, היא השתלחה בי כינתה אותי חצופה האשימה אותי בניצול הקבוצה לצורך פרסום עצמי כמאמנת, והיא כמנהלת הקבוצה רשאית להוציא אותי מהקבוצה. אופס, "הבור" העמיק ושוב חזרתי על אותה שגיאה, במקום לקחת את הזמן להירגע, נבהלתי מעוצמת התגובה שלה, שערערה אותי וגרמה לי לצאת ממודעות, נהגתי לפי הדפוסים הישנים שלי פחד מביקורת, שיפוטיות חשש מלהתמודד ולעמוד מול אנשים כוחניים. הרגשתי כמו ילדה קטנה שננזפת, לא הצלחתי לאסוף את עצמי ולחשוב בהגיון, ולכן סגרתי את הדיון וכתבתי שאני בוחרת לצאת מהקבוצה מאחר והיא משחירה את פני ברבים, ויצאתי, "ברחתי". מצאתי את עצמי עושה טעות נוספת וחוזרת לדפוס ישן של בריחה מעימותים מבלי להתמודד. בדיעבד הצטערתי ש"ברחתי" מהקבוצה כי אחרי שנרגעתי הגיעו התובנות, כיצד הייתי צריכה להגיב לטענות שהוטחו בי ומצליחה לשמור על אמינותי, והאגו לא היה נפגע כ"כ. ועכשיו... אין לי איך ל"תקן" את הדברים.

יום שלם הסתובבתי פגועה, מפוחדת שהאמינות שלי נפגעה והנורא מכל מתרחש, פגיעה בגיוס הלקוחות. 

והנה הסוף הטוב של האירוע.

בבוקר ובלילה לפני השינה אני נוהגת לעשות מדיטציות. על פי מחקרים, אלה הם הזמנים הטובים בהם התת מודע מתגייס לטובתנו. ואכן בלילה הגיעה התובנה הראשונה שאני צריכה לחדד יותר בפני לקוחות פוטנציאליים את המשמעות של שילוב טיפול מונע עם טיפול רגשי בתהליכי ריפוי ושינוי. מחשבה שמעט שחררה את הלחץ. במהלך מדיטציית הבוקר החלטתי לרשום את כל הדברים שרציתי לכתוב לאותה מנהלת קבוצה בשרשור ההודעות לשים במעטפה ולשלוח אל היקום. יתכן שחלקכם ירימו גבה "יקום"? אני מאמינה שיש אנרגיה שסובבת אותנו. היקום שלנו הוא יקום אנרגטי, וכל מה שמתקיים בו, פועל בחוקיות קבועה שעובדת ב100% מהמקרים. החוקים הרוחניים, מתקיימים תמיד, בדיוק כמו החוקים הפיזיקליים ומשפיעים על כל היבט של החיים שלנו על כדה"א. המדען וואלס די וולטרס כתב "שכל מי שיכיר את חוקי היקום ויפעל בהרמוניה איתם, ימצא את סוד העושר" וכך עשיתי ולפי חוקיות היקום הדברים ישפיעו על היבט החיים שלי. כשכתבתי את הדברים ,משהו בי השתחרר ,הוצאתי אותם ממני.

ואני אומרת שאפשר לעשות לעשות מהלימון לימונדה. הלימונדה שלי היא שמהתקרית הזאת רק הרווחתי, ויש סיבה שהיא התרחשה בזמן הזה. 

ראשית לפני כחודשיים ייסדתי קבוצה בשם "משתחררים מהמיגרנה" ואני המנהלת שלה. האירוע הוא זרקור עבורי שלעולם לא אתנסח באופן בוטה כלפי אחת מחברותיה גם אם לדעתי היא תחרוג מגבולותיה, אעשה זאת בצנעה ואשמור על כבודה.

דבר שני, המקרה היה שעון מעורר עבורי, שעלי להקפיד לשמור על מודעות כדי למנוע ממקרים דומים לערער את הביטחון שלי. 

דבר שלישי, בזכות אותה תקרית ישבתי לכתוב את הפוסט עם התובנות שנולדו בעקבותיה.

אז....

אפשר להגיד "הכל משתבש לטובה" או "מעז יצא מתוק"

לסיכום:

1. לאורך הדרך, במסע הריפוי והשינויים שלי, אספתי כלים לארגז הכלים שלי, שעוזרים לי לזהות ולהתמודד עם אותם אירועים שמטלטלים אותי רגשית ולצאת מהם מחוזקת, מלאת תובנות והחשוב ביותר בלי כאבים. 

2. לפעמים אנחנו נתקלים בתגובות שגורמות לנו להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. התגובות האלה הרבה פעמים מכניסות אותנו למצב של "הלחם או ברח" - חשוב לזכור שהן מוציאות אותנו משיקול דעת הגיוני.

ולכן חשוב לשלב הבא

3. באירועים שמוציאים אותנו מאיזון, חשוב שנרגע ורק אחרי שנרגענו, נצליח להגיב באופן שקול והגיוני.

4. גם אם פעלנו באופן אמוציונאלי, בואו לא נלקה את עצמינו, נביט על הדברים מתוך חמלה עצמית, נרגע, ננתח את הדברים ומשם כבר יגיעו התובנות. אני ממליצה מאוד לכתוב את הדברים בכתיבה רציפה, לכתוב את מה שאתם חושבים בזמן שאתם חושבים ואיתם יגיעו התובנות.

5. תזכרו לכל דבר יש סיבה, היקום מכוון את הכל לטובתנו, גם אם עכשיו אנחנו מרגישים בכאוס מוחלט. יתכן ואת התוצאות הטובות של אירוע לא נראה מיד, אבל הן יגיעו. 

זוכרים ,היקום עובד בחוקיות קבועה שעובדת ב100%מהמקרים.

את כל התובנות וההבנות האלה למדתי לאורך המסע לריפוי העצמי שלי. אלה הן תובנות לחיים בריאים, קלים, משוחררים ומאושרים יותר והן תקפות לכל תחומי החיים. 

הפוסט התחיל אולי קצת בכייני ומסתיים בהכרת תודה כי בזכות אותה מנהלת

*נכתב הפוסט

*התחזקה לי ההבנה שחשוב מאוד שאהיה מנהלת קבוצה מכבדת

*דווקא מנקודת השבר, נוצרה לי ההזדמנות לעורר מחדש את המודעות תוך הפניית הזרקור לאמונות, להנחות היסוד ולהסתכל על המציאות מזווית אחרת.

תודה רבה לך, מנהלת קבוצה.

אל דאגה :) אנחנו נמשיך להיתקל באירועים שיטלטלו אותנו רגשית ממשפחה, חברים, בעבודה ומאנשים זרים לנו לחלוטין. בתהליך שינוי שעוברים לומדים להתמודד עם "הבורות" בדרך וצולחים אותם מחוזקים ומוכנים יותר לקראת האתגרים הבאים. 

ממליצה לכם לצאת למסע של שינויים  

צאו לדרך  - מקסימום תצליחו.   -  בהצלחה. 

 

זריקת אימוביג כן או לא

 זריקת אימוביג וריפוי עצמי?

"נראה שאת מצניעה את השימוש שלך בזריקת אימוביג כשאת מספרת על ההצלחה שלך בתהליך הריפוי העצמי"

"איך את יכולה להיות כ"כ בטוחה שההטבה שלך במיגרנות היא בזכות תהליך הריפוי עצמי והיא לא בזכות זריקת האימוביג ?"

אלה הן חלק מהאמירות והשאלות שמופנות אלי כשאני מספרת על מסע הריפוי שלי ממיגרנות. אמירות ושאלות לגיטימיות לחלוטין. אשמח לענות ולהסביר ואולי בזכות ההסברים גם אתם תחליטו לצאת למסע ריפוי.

ניתן לקרוא בפוסטים הראשונים שלי בהם אני מספרת שמיד עם ההחלטה לנסות לרפא את עצמי הפסקתי תרופות למניעה ויחד עם זאת הרגשתי הטבה משמעותית. במשך תקופה ממושכת לא סבלתי מכאבי ראש בכלל, וכל זה שנתיים לפני שהתחלתי להזריק את זריקת האימוביג. על פניו נראה היה שעליתי על דרך המלך ולאורך תקופה ממושכת נהניתי מבריאות טובה, מצב רוח מעולה והחשוב מכל ללא כאבי ראש. לצערי, מפעם לפעם התחילו להופיע כאבי ראש בעוצמות שונות. לעיתים במשך תקופה ממושכת לא סבלתי מכאב ולעיתים הופיעו כאבים ברצף מתיש. בכל פעם שהכאב התפרץ התפרקתי, בכיתי, פחדתי שאני חוזרת לנקודת ההתחלה של כאבי ראש על בסיס יומי, בבקרים התעוררתי שטופת זיעה מהפחד שהכאב תוקף אותי. נזקקתי להרבה עבודה עצמית כדי למגר גם את החרדות וגם את הכאב. המאבק בשתי החזיתות היה קשה, הלחצים הנפשיים מהתקף שעלול להגיע והפחדים שהציפו אותי כשהייתי בהתקף מיגרנה לא תרמו לתהליך הריפוי ,להיפך, הם פגעו בו. מחקרים מוכיחים שכאשר איננו רגועים משתחררים הורמונים "שמוסיפים שמן למדורה" , שמקשים על המוח להרפות ורק מגבירים את החששות, הפחדים והכאב.  

בתחילת מסע הריפוי העצמי שלי קראתי את הספר "ריפוי הכאב הכרוני" של ד"ר סארנו. לדעתו הכאב הכרוני מאפיין אנשים בעלי אישיות מסוימת.  הוא מכנה את תופעת הכאב הכרוני כ T.M.S, המשמעות היא שהסיבה לכאבים הגופניים הינה מתחים יומיומיים, רגשות לא מודעים ואירועי חיים מלחיצים, כלומר כאבים ממקור רגשי ומכיוון שהכאבים הכרוניים הינם ממקור רגשי, הטיפול בהם צריך להיות ממוקד בהיבט הרגשי או בהיבט של מתחים בחייו של האדם הסובל. ולכן להשקפתו ,טיפול תרופתי בלבד לא יפתור את הבעיה וכאן אני מדגישה בלבד.  בספרו הוא כותב שתרופות למניעה בעצם יוצרות את אפקט הפלצבו והן משפיעות לטובה לזמן קצר כי החולה בטוח שתרופת המניעה תפתור את הבעיה, כמו כן הן גם מנציחות את הבעיה הרפואית, כלומר יש לי בעיה רפואית שגורמת לכאב ולכן הטיפול בה חייב להיות תרופתי. הוא מוסיף וטוען שכדורים יכולים לשמש כטיפול תומך וזאת בתנאי שמטפלים בהיבטים הרגשיים, שהטיפול בהם הוא תהליך ארוך שלפעמים איים להרפות את ידיי. 

נראה שקיימת סתירה בדבריו של ד"ר סארנו ורופאים נוספים, שמאמינים בתאוריה זו, מצד אחד קיימת הטענה שתרופות למניעה מנציחות את בעיית הכאב הכרוני ומצד שני טענה שאומרת שניתן לשלב בתהליך הריפוי העצמי תרופות מניעה או תרופות להקלה. כשהנירולוגית הציעה לי לקבל את זריקת האימוביג כטיפול מונע התלבטתי, על פניו נראה שקבלת טיפול מסוג זה אינה עומדת בקו ישר עם התיאוריה של ד"ר סארנו, שבה אני מאמינה, ולכן חזרתי לד"ר ניר ברוש, רופא ומאמן שנעזרתי בו בתחילת הדרך, המטפל לפי שיטתו של ד"ר סארנו, כדי להתייעץ איתו מה לעשות. הוא הסביר שנכון שד"ר סארנו חושב שתרופות למניעה מנציחות את הבעיה, אבל הן יכולות מאוד להועיל כשמטפלים בבעיה העיקרית, הבעיות הרגשיות שלנו. לדוגמא אם יש תקלה במנוע המכונית ומחליפים רק שמן, בעיית המנוע לא תיפתר וכדי לפתור אותה צריך לעשות טיפול במנוע. כלומר כדי שתרופות המניעה ישפרו את המצב ויעזרו לנו להירפא אנחנו צריכים לטפל בבעיה העיקרית שלנו - הרגשות שלנו ומאחר ואני בעיצומו של תהליך רגשי הזריקה יכולה לעזור לי ולקדם אותי.

וכך היה, בזכות הזריקה התפניתי להמשך העבודה הרגשית, הצלחתי להירגע והפסקתי "לחפש" את המיגרנה בכל בוקר כשהתעוררתי.

בזכות הזריקה הפחד הפסיק להשתלט עלי וקיבלתי החלטה שהמיגרנה והכאב לא ינהלו את חיי, אני ורק אני מנהלת את חיי ואפילו כשמגיע הכאב אני לא נכנעת לו ,אני  מטפלת בו באמצעות דימיון מודרך, מדיטציות דיבור עצמי ודיבור אל הכאב, שאני יודעת שהוא לא ישאר שם לנצח, העברתי אותו יותר מפעם אחת ואיזה אלופת עולם אני בכל פעם שאני מצליחה להעביר אותו. כל הכלים האלה משחררים הורמונים של ריפוי והקלה על הכאב.

וכאן אני עונה לשאלות האם אני בטוחה שההטבה שאני מרגישה היא כתוצאה משימוש באימוביג.

ההטבה שאני מרגישה היא כתוצאה מתהליך רגשי שאני עוברת בשילוב זריקת האימוביג וההיפך, האחד כרוך בשני.

א. כפי שציינתי בעבר ובתחילת הפוסט, בתחילת המסע שלי לריפוי הפסקתי לקחת טיפול מונע והרגשתי מיד הטבה וכל זה שנתיים לפני שהתחלתי להזריק את זריקת האימוביג.

ב. התחלתי לטפל בעצמי באופן רגשי לבד כשאני נעזרת בכלים שלמדתי בלימודי אימון אישי ו N.L.P.

ג. במהלך השנים כשניסיתי טיפולים שונים טופלתי בשיטת ביופידבק וגם בה נעזרתי.

ד. ד"ר סארנו מציע לשלב עזרה מקצועית במקרים שמתקשים לעשות זאת באופן עצמאי ולכן כשהרגשתי שאני מתקשה לעשות זאת לבד פניתי לקבלת עזרה כזאת, כמו יעוץ פסיכולוגי או אימון אישי.  

ה. לעיתים מאוד מאוד רחוקות אני משתמשת בכדורים נגד מיגרנה אני מצליחה לעבור התקף בלעדיהם וזאת בזכות הביטחון שנתנה לי הזריקה. למדתי להתגבר על הכאב ואני לא רוצה לחזור ולהרגיל את הגוף והמוח לצרוך כדורים על בסיס יומי.

לאחרונה התחלתי לפתוח פער של חודש וחצי מזריקה לזריקה. לדעתי, אני אפילו יכולה "להיגמל" ממנה אבל אני עדיין זקוקה לתחושת הביטחון שאני מקבלת באמצעותה.

לסיכום

כן, אני משתמשת בזריקת אימוביג והשילוב שלה עם טיפול רגשי והרבה מודעות למצבים שעלולים לערער אותי רגשית קידמו ומקדמים אותי לעבר ריפוי מלא עד כדי הפסקת שימוש בתרופות ושימוש בזריקה בעתיד. 

נכון, לעיתים מתפרץ כאב ראש, הוא מופיע כשאני לא מספיק ערה לאירועים סביבי שעוררו סערת רגשות חיוביים או שליליים.

אם אתם משתמשים בזריקה למניעת כאב ראש, אני ממליצה לשלב תמיכה רגשית מכל סוג על מנת לקבע את ההשפעה.

בהצלחה ובריאות איתנה לכולנו.

 

 

סיפור עם סוף אופטימי במהלך תהליך הריפוי העצמי שלי עמדו בפני אתגרים וחשוב לי לכתוב עליהם, מפני שכשתחליטו לצאת למסע דומה, שלא תיפול רוחכם אם תחוו שוב כאב יותר מפעם אחת.

סיפור עם סוף אופטימי

במהלך תהליך הריפוי העצמי שלי עמדו בפני אתגרים וחשוב לי לכתוב עליהם, מפני שכשתחליטו לצאת למסע דומה, שלא תיפול רוחכם אם תחוו שוב כאב יותר מפעם אחת.

יצאתי למסע ריפוי לפני שלוש שנים ושמונה חודשים, במרץ 2017, לאחר שניסיתי שיטות טיפול שונות, כמו דיקור, נטורופתיה, היפנוזה, כדורי מניעה, רפלקסולוגיה וכמוצא אחרון פניתי לניתוח להשתלת אלקטרודות בראש כדי לנסות ולהקל על המיגרנות. שבעה ניתוחים עברתי שלא צלחו. ולכן החלטתי לפנות לדרך של ריפוי עצמי. לאורך השנים הייתי סקפטית ושללתי כל אפשרות שניתן לעשות זאת. אבל ניסיתי כל דבר שהרפואה הציעה לי וכלום לא עזר ולכן נתתי צ'אנס למשהו אחר לגמרי - ריפוי עצמי. הספר הראשון שקראתי בנושא נתן לי את התקווה, שאכן אפשר להרפא מכאבים כרוניים, ככל שהתקדמתי בקריאה והעמקתי יותר בנושא התחלתי להפנים שכאב כרוני נובע בגלל קשיים רגשי
ים, ועל כך כתבתי בהרחבה בפוסטים קודמים שלי. הפעם ארחיב על האתגרים שעברתי לאורך הדרך. עד היום פחדתי לחטט בפצע של האתגרים שעמדתי מולם, חששתי לכתוב עליהם ולחוות אותם שוב שמא יערערו אותי רגשית ויגרמו לכאב ראש. היום אני בטוחה יותר ולכן אינני חוששת להניח אותם כאן לפניכם. 

החודש הראשון של מסע הריפוי שלי התחיל כמו ירח דבש, הייתי בחופשת מחלה לאחר הניתוח. הייתי נטולת דאגות ולחצים, פטורה ממטלות הבית וממחויבות לעבודה. כולם נרתמו לעזור לי. כל כולי מגויסת ומחויבת לתהליך הריפוי. האווירה הייתה מושלמת, האביב עמד בפתח ובכל יום בצהריים יצאתי למרפסת עם מחברת וכתבתי. כתבתי על הכל מה שנקרא, "שפכתי" הכל מהיום בו התחילו להופיע מיגרנות. כתבתי על כולם משפחה, חברים קרובים, חברים ועמיתים לעבודה, מה שנאמר "רוקנתי". אל דאגה הדף סופג הכל. במהלך הכתיבה הופיעו תובנות, מהן צחקתי, בכיתי, ובעיקר הרגשתי הקלה. הכתיבה היא אחת המתנות שקיבלתי לאורך דרך הריפוי.

חודש וחצי לא כאב לי הראש. הכרזתי תחת כל עץ רענן ולכל עובר אורח שריפאתי את עצמי ממיגרנות. מתוך אמונה שחזרה על אותם משפטים תשתול במוחי את המחשבה שאני בריאה לגמרי ובכך המיגרנות יפסקו, כי המוח מאמין לכל מה שנספר לו. אני, באופוריה מוחלטת. 

משבר ראשון חוויתי כשחזרתי לעבודה, מכבש הלחצים התחיל ומספר ימים לאחר החזרה התעמתתי עם חברה לעבודה ולאט לאט הרגשתי את המיגרנה מרימה ראש, כשהגעתי הביתה היא כבר הייתה בעיצומה. הוצפתי בפחד שהמיגרנות חזרו, לא האמנתי שזה קורה לי, אני ריפאתי את עצמי, איך יכול להיות שכואב לי שוב הראש? תקופה ממושכת לא סבלתי מכאבים, לא צרכתי כדורים. בנוסף הרגשתי מבוכה כי הצהרתי בפני כולם, שחיסלתי את המיגרנה. אמירה שנראתה עכשיו לסובבים אותי כהזויה וחסרת בסיס. שוב עלה החשש מביקורתיות ושיפוטיות.

אחרי ההתקף הבנתי שכנראה לבד לא אצליח להתגבר ולשים סוף לכאבים ופניתי לעזרה מקצועית. באחת הפגישות עם המטפלת היא ציינה בפני, שסביר מאוד להניח שאחווה התקפי כאב נוספים, סירבתי להשלים עם קביעה שכזאת, הרגשתי שהיא שותלת בראשי את הרעיון שלא אצליח להירפא מהכאבים, כעסתי עליה ועל האמירות הללו והחלטתי להפסיק את הטיפול אצלה. היום אני יודעת שהיא צדקה לחלוטין, זהו חלק בלתי נפרד מהתהליך.

ושוב כשכבר היה נדמה לי שפיצחתי את הנוסחה כיצד מתגברים על כאבי הראש חוויתי שני התקפים שלוו בתופעות של התקף חרדה קל. נשטפתי בגל זיעה, היתקשתי בנשימה, איבדתי תיאבון. בהלה גדולה אחזה בי על כך שאינני מצליחה להתגבר על הכאב. רק אחרי התקף החרדה השני הבנתי מה קרה לי.

התקפי מיגרנה נוספים שעברתי במהלך הדרך לוו בבכי עז שיצא ממעמקי הנפש ובעיקר הפחידה אותי המחשבה שאולי לעולם לא אצליח לחיות חיים ללא כאב והוא יחזור לתקוף אותי שוב באופן יומיומי. ללא הרף נקרו בראשי השאלות: למה לי? מה עשיתי רע? אני בסה"כ אדם טוב, משתדלת לא לפגוע באיש. למה זה מגיע לי? מתוך הבכי אני מבקשת מאלוהים שיגאל אותי מהייסורים. רגשות אכזבה, זעם, ייאוש, תסכול ורחמים עצמיים התערבבו יחדיו בכל פעם שכאב הופיע. כעסתי עליו - עלי, הרגשתי בתוך טרוף, וכדי לפרוק את סערת הרגשות הסתגרתי בחדר השינה צעקתי עליו, על הכאב שילך, שיעזוב אותי במנוחה, בכיתי לתוך הכרית, עשיתי מקלחות קרות שלא עזרו אז ניסיתי מקלחות במים חמים, העפתי את הבגדים מהארון, זרקתי את המצעים מהמיטה ,כל מבוקשי היה להשתחרר מהכאב. 

תחושת הבושה החוזרת מהחברים והעמיתים לעבודה, מקרובי המשפחה אחרי שהכרזתי קבל עם ועדה שריפאתי את עצמי ואינני סובלת יותר ממיגרנות, החשש החוזר מהביקורת והשיפוטיות. לא הרפו ממני. באחד המפגשים עם חברה טובה היא אמרה לי "בואי , בינינו ,זה לא בדיוק עובד לך". בנועם הליכותי הסברתי לה שהנסיגות הן חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי ולפעמים אנחנו נופלים "לבורות ההרגלים" שלנו ועכשיו אני צריכה ללמוד איך אני יוצאת מהם והחשוב יותר איך לא ליפול לתוכם שוב ושוב. 

כשאני שנה וחצי בתוך התהליך התרחשה אצלי נסיגה משמעותית. המיגרנות חזרו ותקפו אותי מידי יום, חיי בימים אלה היו בין תקווה לייאוש. התקווה שמחר אני כבר ארגיש טוב יותר, אני אתגבר ואצלח את ההתקפים והייאוש שהכאב למחרת שוב הופיע וחוזר חלילה. אחותי הגיעה וניסתה לחזק, להרגיע ולנחם אותי, אבל אני שקעתי עמוק מאוד בתוך יגון עצמי, ייאוש מוחלט, בלבול, התפרקתי. הדמעות זלגו בשטף ללא הפסקה. לא הצלחתי להתגבר על הכאב גם כשלקחתי תרופות, הרגשתי שאני צועדת לאורך מדרון חלקלק ומאבדת שליטה, כמו בתוך צונמי. לבסוף נפל הפור, פניתי לבית חולים ואושפזתי לצורך גמילה מכדורים ולעצירת הכאב. באשפוז הגמילה מקבלים מנת סטרואידים לווריד פעם ביום במשך חמישה ימים, מעין אתחול מחדש. בימי האשפוז כתבתי על זרועות הידיים "אני חייבת להרים את עצמי" בתום חמישה ימים שוחררתי הביתה מצוידת בכדורי מניעה, שגרמו לתחושות פיזיות לא נעימות. כשהרגשתי חזקה מספיק הפסקתי בהדרגה להשתמש בכדורי המניעה, מפני שהאמנתי ומאמינה עד היום ששימוש שכזה מנציח את הבעיה. והוכחה לכך קיבלתי לאחר שבמשך שנה וחצי לא נזקקתי לטיפול מונע והרגשתי טוב מאוד חוץ ממספר התקפי כאב שכשהופיעו נטלתי תרופות להרגעתם או שהצלחתי להעביר אותם בכוחות עצמי. אבל, אני רציתי יותר, רציתי להפסיק להשתמש גם בהם. חשוב לי מאוד להדגיש, שלמרות השבר הגדול ששהיתי בו, לרגע אחד לא איבדתי את הביטחון והשכנוע הפנימי, שאצא ממצב זה לתקופה טובה, ואכן יצאתי!!! 

הכאבים המשיכו להופיע מפעם לפעם והריטואל של לחץ ומתח המשיך לנהל כל התקף. לילה אחד לפני נסיעה לחו"ל הגיעה ההבנה המכרעת - ההתפקחות, אני מפסיקה להילחם בכאב, אני מקבלת את הופעתו מידי פעם ואת היותו נוכח. בנחת, ברוגע ובשלווה מתוך שקט פנימי הפסקתי לפחד ממנו, אם הוא יגיע, הוא יגיע, וכנראה משהו רגשי עורר אותו. בארבע לפנות בוקר התיישבתי בסלון ובמשך שעתיים בסבלנות וברוגע עשיתי מדיטציה, דימיון מודרך ונשימות. לקחתי את כל הזמן הדרוש לי כדי להתגבר על הכאב, חשתי ביטחון מלא שהפעם אני עושה זאת ללא תרופות בידיעה גמורה שהוא לא יישאר לנצח והחשוב ביותר לא חשתי לחוצה. למרות שכבר כמה פעמים הצלחתי להעביר את הכאב ללא כדורים, הפעם התחושות היו שונות, הן הגיעו ממקום של עוצמה בפעם הראשונה לא פחדתי מהכאב, הזכרתי לעצמי כל הזמן שהרבה אנשים הצליחו לרפא את עצמם ואין סיבה שאני לא אצליח.  לאט לאט הצלחתי להוריד את עוצמת הכאב ובמשך היום חשתי שיפור במצבי, שחררתי אותו. כך אני נוהגת בכל פעם שהמיגרנה מתפרצת ובכל פעם שאני מצליחה להתגבר עליה ללא תרופות, תחושות של סיפוק ואושר עצומות מציפות אותי, אני מרגישה אלופה, כמו מטפס הרים שמגיע לפיסגת ההר ותוקע את הדגל, כמו שחקן כדורגל שזה עתה בעט את בעיטת הניצחון. ההתגברות על הכאבים מחזקת את ביטחוני והאמונה שאפשר גם בלי תרופות I CAN DO IT AGAIN AND AGAIN AND AGAIN. הבנתי שכשאני מקבלת את נוכחותו של הכאב וכשאני לא מנסה להילחם בו, אלא נכנסת לסיטואציה רגועה ונחושה אני מצליחה להעביר אותו. שום דבר לא ישבור אותי.

היום אני מצהירה שריפאתי את עצמי ממיגרנות ולא, אני לא מתביישת להגיד שלעיתים רחוקות מופיעה לה המיגרנה. אין בי פחד מביקורת ומשיפוטיות ואין בי פחד מהכאב, למרות התחושות הלא נעימות המתלוות אליו. אני משוכנעת באופן מלא שיגיע היום שלא אסבול בכלל ממיגרנות. 

לסיכום

לעיתים נראה שהכאבים החזקים חזרו אלינו במלא עוצמתם ואנחנו מרגישים אבודים וחסרי תקווה, אבל רק מתוך שקט פנימי, שלווה פנימית ובטחון בדרך שבחרנו לצעוד בה נצליח להתגבר על כל כאב וקושי והדבר תקף לגבי כל בחירה וחלום אותו אנחנו רוצים להגשים.

ההמלצות שלי

1. החלטתם לצאת למסע ריפוי והתחלתם לחוש שיפור במצבכם אל תיבהלו אם תחוו נסיגה, זה חלק בלתי נפרד מהתהליך.

2. אפשר להיעזר בתרופות. רק כשהרגשתי בטוחה, רגועה ושלווה ושיש לי את היכולת להתמודד עם הכאב הפסקתי להשתמש בהן.

3. זכרו שהכאב מתפרץ, כדי להגן עלינו, יתכן שאירועים רגשיים חיוביים או שליליים משפיעים עליכם וקשה לכם להתמודד איתם.

4. זכרו כל אירוע רגשי שמעורר כאב הוא הזדמנות ללמוד לפעם הבאה כיצד יש להתמודד איתו ומולו.

5. זכרו את ההצלחות המזעריות והמשמעותיות שלכם לאורך הדרך, הן יעזרו לכם לעבור כל אתגר וגם את הכאב.

6. החמיאו לעצמכם על כל הצלחה, דמיינו את תחושת ההצלחה, הרגישו את תחושת האושר, השמחה, הגאווה והביטחון בגופכם.

זכרו שאתם יכולים לעשות זאת, הרבה אנשים עשו זאת לפנינו וריפאו עצמם, אם הם יכולים גם אתם יכולים.

הסירו את הספקות

זרעו את זרעי הריפוי

טפחו אותם במחשבות של הצלחה ובטחון ותראו שתצליחו. אני כותבת לכם מתוך ניסיוני האישי.

אז.... צאו לדרך.... בהצלחה

האמונה בריפוי עצמי-האמונה מבחינתי היא ההתמלאות בתחושת שכנוע פנימי חזקה

האמונה בריפוי עצמי

בפוסטים שאני כותבת, את רובם אני מסיימת במשפט שכדי להצליח בריפוי צריך להאמין שהדבר אפשרי. 

האמונה מבחינתי היא ההתמלאות בתחושת שכנוע פנימי כל כך חזקה שאין מקום לקולות ולמחשבות שליליים, הספקות אינם קיימים. האמונה שאצליח לרפא את עצמי עוררה בי נחישות שלא ידעתי שהיא קיימת בתוכי. האמונה שאצליח לרפא את עצמי עזרה לי להזיז הצידה את כל הפחדים. הפחד שלא אצליח להירפא מן הכאב התחלף בידיעה ברורה "כאור בצהרי היום", שלא משנה כמה זמן אצטרך כדי להיפטר מהכאב, "יום אחד זה יקרה כמו קו חרוט על כף יד" והוא, הכאב לא יהיה שם.

לא כולם מתחברים לאמונה ולתחושת השכנוע הפנימי, שהם יכולים לרפא את עצמם, לדעתם ולפי אמונתם הדבר הוא בלתי אפשרי. מבחינתם הכאב הוא פיזיולוגי ולכן לא ניתן להירפא ממנו באמצעות אמונה וחשיבה חיובית. הם מאמינים שהפתרון טמון בתרופות שלא תמיד מביאות איתן את המזור לכאבים.

גם אני לא האמנתי באפשרות שריפוי יכול להתקיים ללא תרופות ודחיתי על הסף כל ניסיון להסביר לי או לשכנע אותי. הייתי משוכנעת במאת האחוזים, שהכאב הוא פיזיולוגי וניתן לפתרון רק באמצעות תרופות.

השינוי באמונתי התרחש לאחר שנחשפתי לספר  "נפש בריאה בגוף בריא 8 המפתחות לריפוי הגוף והנפש" של מירב הראל, ואחריו קראתי את הספר "ריפוי הכאב הכרוני" מאת ד"ר סארנו, ומאז אני לא מפסיקה לקרוא ספרות העוסקת בריפוי עצמי ואני מגלה עולם שלם של ידע המחזק את השכנוע הפנימי, האמונה. הקריאה תורמת לי בדחיית  הספקות, חושפת אותי לסיפורים של אנשים שריפאו את עצמם בדיוק בעזרת אותו שכנוע פנימי ושהדבר אפשרי. אני קוראת כיצד המוח שלנו מושפע מאופן חשיבתנו. בעזרת חשיבה חיובית, דמיון וויזואליזציה, ניתן לרפא מחלות.

“במחקרים נמצא שבאמצעות דמיון מודרך ניתן להשפיע על מערכת החיסון ולגרום לה לעבוד בצורה יעילה יותר. בדגימות דם שנלקחו מאנשים לפני ואחרי תהליך של דמיון מודרך נמצאו לא רק שיפור בפעילות מערכת החיסון, אלא גם שינוי בהרכבה, כולל עלייה בייצור תאים חיוניים."

רגע חושבים!

קחו דקה לעצמכם וחשבו כמה פעמים הייתם משוכנעים שתצליחו לעמוד ביעד או משימה מאוד חשובים עבורכם, והייתם מכווני מטרה ועשיתם כל דבר אפשרי כדי להשיג את מבוקשכם. האופציה של להיכשל או לא להצליח בכלל לא עמדה על הפרק מבחינתכם, הייתם חדורי אמונה ומשוכנעים לא עוררין שאתם מעפילים אל הפסגה ולא משנה כמה קשה וארוכה הדרך ולא משנה כמה תשקיעו, ואכן הצלחתם!!!  

כך גם בריפוי העצמי, התחושה הפנימית שאני אצליח לרפא את עצמי מהכאב הכרוני מצעידה אותי לעבר הריפוי המלא. לא משנה כמה קשה הדרך, לא משנה כמה תסכולים אני חווה, אבל לצד כל אלה יש הצלחות לא מעטות המקרבות אותי אל הריפוי המלא, אין לי צל של ספק שאני מתקרבת לשם.

ברגע המכונן, בדיוק כשהמחשבה שהכאב בלתי ניתן לריפוי תפסיק להתקיים והאמונה והשכנוע הפנימי שיש לך אפשרות לרפא את עצמך תמלא אותך, שם זה יקרה, בנקודה זו יתרחש השנוי, יתעורר הרצון לעשות הכל כדי להצליח ולרפא את עצמך. ברגע הזה מתמלאים בהרגשה שמחלחלת אל כל תא ותא בגוף, שזורמת בכל נים ונים היישר אל העצמות ועכשיו זה קורה.

ככל שאני מתוודעת אל סיפורי ריפוי שונים כך אני משוכנעת יותר ומאמינה יותר ביכולת הריפוי העצמי. 

ההמלצות שלי

1. קראו ספרים, צפו בסרטים העוסקים בריפוי עצמי, כך תחשפו לידע ותתחילו לזרוע את זרעי האמונה לריפוי.

2. ידע הינו שווה ערך לכוח. בעזרת הכוח תצליחו להדוף את הספקות ולטפח את השכנוע הפנימי שניתן להקל על הכאב ואף להיפטר ממנו.

3. הסיפורים עליהם תקראו ותראו בסרטים יעזרו לכם להבין, שריפוי עצמי הינו תהליך שדורש עבודה משמעותית על הרגשות, סבלנות, נחישות ושכנוע פנימי עמוק.

אם ברצונכם להתחיל ולהגשים את חלומכם להרגיש טוב יותר, בריאים יותר ומלאי אנרגיה, זה הזמן לארוז בארגז הכלים האישי שלכם הרבה סבלנות, נחישות, אמונה וספר טוב למילוי המצברים.

אז....צאו לדרך ובהצלחה

המלצות שלי לספרים (אין לי חלק בקידום הספרים. לי הם עזרו)

* נפש בריאה בגוף בריא, שמונת המפתחות לריפוי הגוף והנפש/מירב הראל.

* ריפוי הכאב הכרוני/ד"ר סארנו

* הכוח לרפא את הכאב/ד"ר ניר ברוש

* הסוד/רונדה בירן

* הכוח/רונדה בירן

* אתה יכול לרפא את חייך/לואיז היי

* אפס מגבלות/ג'ו ויטלי, איהליאקלה הו לן

* ארבע הסכמות/דון מיגל רומיז

* להעיר את הענק שבפנים1,2/ טוני רובינס

* כוחו של התת מודע/גו'זף מרפי

* הביולוגיה של האמונה/ברוס ה. ליפטון

אינני אומרת או מייעצת לכם לא להשתמש או להיעזר בתרופות, כל החלטה של ויתור על תרופה חייבת להיעשות בהתייעצות ואישור הרופא המטפל.  

איך אני מצליחה להעביר כאב ראש

איך אני מצליחה להעביר כאב ראש

* הבלוג נכתב מעט לפני שהקורונה הגיעה לישראל

כבר תקופה ממושכת שכאב הראש מציק לי כל יום .אני אומרת לעצמי זהו אני מתגברת עליו והוא יעבור, אבל זה לא קורה. היאוש והתסכול מתחילים לחלחל ולערער את הביטחון שנתתי לתהליך הריפוי שלי. בימים האחרונים עם ההתעוררות בבוקר אני מתחילה לחפש אותו ולשאול את עצמי, הוא פה? הוא לא פה? עבר לי? לא עבר לי? והנה הוא דופק בדלת. שוב הזמנתי אותו, אורח לא רצוי בכלל. ולפתע אני מרגישה את החרדה, זיעה, דפיקות לב. אני פוחדת ממנו. הפקפוק בתהליך גם הוא מנסה להיכנס מהדלת האחורית ואני דוחה אותו על הסף, לא יכול להיות שהכאב שוב חוזר. 
לאחרונה ממש הצלחתי להתגבר על המיגרנות בעזרת החשיבה החיובית, המדיטציה, הדימיון המודרך והדיבור העצמי. אני קוראת כדי להעשיר את עצמי בידע על מנת לדעת ולהבין טוב יותר איך לטפל בעצמי. אני לא מבינה, יש לי את כל התנאים האופטימליים להיות ולהישאר רגועה. אני עושה הכל נכון, אין לי לחץ מהעבודה, אין לי לחץ בבית, הילדים בוגרים, על פניו הכל בסדר. ועדיין לאחרונה הכאב לא מרפה. בראש מתנגנות השאלות ללא הרף, למה כואב לי? מה מלחיץ אותי? מה הכאב מספר לי? אני לא מצליחה להבין!!!! 
מה אני עושה לא בסדר? מה מערער אותי? מה הנפש רוצה להגיד לי באמצעות הכאב?
אני מחליטה לעצור ולהקדיש לעניין זמן ומחשבה ומתחילה לבדוק מה מעורר כאב ראש מתמשך. אני יוצאת מהמצב האוטומטי ,מתעוררת, וכך מסוגלת לבחון נכון יותר את המצב. בתשומת לב מלאה אני עורכת רשימת "מכולת", של הגורמים שנראה לי משבשים את מהלך חיי ומעוררים כאב ראש.  

ברשימת "האולי בגלל זה כואב לי הראש" עלו התהיות הבאות:
אולי....
הקורונה? בכל כלי התקשורת מדברים על ההשלכות שלה ששולחות זרועות כשל תמנון לכל התחומי החיים. והבהלה סביבה כ"כ גדולה, ואולי הצליחו להבהיל גם אותי.
אולי....
תהליך התזונה והספורט שהתחלתי? שאני מאוד דבקה בו ורוצה לראות תוצאות, למרות שהחלטתי להיות סבלנית עד שאראה תוצאות משמעותיות. אני מודעת שזהו אינו תהליך אינסטנט. 
ואולי....
 המאמץ שאני משקיעה במציאת מתאמנים לקליניקה שפתחתי לאימון לריפוי עצמי .
ואז....  הגיעו התובנות.... כמו תמיד אלה המחשבות על הכאב שמלחיצות אותי, הפחד ממנו מערער לי את הביטחון. 
ההבנה החשובה ביותר שהגיעה, היא לשנות את המחשבה ולהרשות לעצמי לשהות בכאב, להבין שהוא פה, נוכח, וכמו בכל פעם הוא יעבור. 
כשאני אומרת לשהות בכאב ולהבין שהוא נוכח, אני מתכוונת קודם כל להירגע, לנשום עמוק, לא להלחם בו ולא לנסות להדוף אותו. 
אני מתכוונת שיש צורך לקחת את הזמן ולהגיד לעצמי שהכאב פה וכמו שבכל פעם הצלחת להעביר אותו, גם הפעם זה יקרה.
אני מתכוונת שאני נותנת לעצמי את הזמן לנסות לצאת ממעגל הלחץ. ונזכרת שעלי להיות סבלנית. הלחץ והפחד רק "מתדלקים" את הכאב. והנה בבוקר התעוררתי לבוקר ללא כאב - קסם - נס.

המוח שלנו הוא איבר מיוחד, בעזרת המחשבות שלנו אנחנו יכולים לשלוט בו.

נשדר לו פחד מכאב הוא יאמין שכואב לנו והכאב רק ילך ויחמיר. 
פרופסור דניס טורק, חקר ומצא כי פחד מכאב הוא גורם מנבא לכאב כרוני. עמנואל לאור כותב שאנחנו נוטים להאמין למחשבות שלנו. כאשר אנחנו מאמינים למחשבה, מיד מתלווה אל אותה מחשבה גם הרגשה תואמת. ולראייה, כשאני מתעוררת בבוקר וחושבת על הכאב ומתמלאה בפחד, מיד הוא מגיע...

הספקנים שלא מאמינים כי הריפוי העצמי הוא אפשרי, כפי שכבר ציינתי, המוח יאמין שהדבר בלתי אפשרי. אני ממליצה לכם בכל ליבי לנסות לרפא את עצמכם. 

ההמלצות שלי אליכם הן:
1. בראש ובראשונה הפילו את חומת הספקות.
 2. התחילו להאמין שהמוח שלנו מתגייס לטובתנו. 
3. טפחו את המחשבות החיוביות, המוח שלנו מאמין לכל מחשבה.
4. דברו אליו, אל המוח. דברו אליו בלב, דברו אליו בקול רך ולפעמים אפשר בתקיפות, דברו אליו כשאתם עומדים מול הראי. אני עשיתי זאת רק הבוקר.
 אני עושה זאת מתחילת התהליך ועד היום, ודרך אגב זו אינה המצאה שלי, טובי המומחים בחקר המוח ממליצים על דרך זו.

צאו אל מסע נפלא לחיים איכותיים יותר, נכון לעיתים הוא מייגע וקשה, אבל בינינו, החיים הם לא פיקניק ואם הם היו פיקניק הם היו מלאים נמלים:) 

והעיקר לא לפחד כלל

התגברתי על הפחד.


כשמתחיל לכאוב לנו מזדחל לו הפחד ומתחיל להשפיע עלינו, מיד עולות השאלות מה יהיה? מה נעשה? איך נעבור את הכאב הזה שוב? 
וכשהכאב נוכח במלא עוצמתו הוא גוזל מאיתנו כל יכולת פעולה, מונע מאיתנו לעשות דברים מעבודה ועד פעילות פנאי.

הפחד מהכאב מגביל את תפקודנו, ואת מרחב העשייה והפעילות שלנו, הוא משתק אותנו.


          אני התגברתי על הפחד

בפוסטים הקודמים שלי כתבתי על ההתרגשות והמתח שמלווים אותי לפני כל נסיעה לחו"ל שבאים לידי ביטוי בכאבי ראש. בנוסף, כתבתי שלא אתן יותר לכאב לנהל אותי ואני בוחרת לעשות את כל הדברים שנמנעתי לעשותם בגלל הכאב. 


הפחד מהכאב ניהל אותי. פחדתי להתחייב לדברים כמו, תפקיד בעבודה שדורש אחריות, נסיעה יוצאת דופן או כל דבר שמוציא אותי משגרת חיי. הפעם גמרתי אומר בליבי שלא אתן לכאב לנהל את חיי. 



הבן הבכור שלי מתגורר בתאילנד ולא ראיתי אותו מעל שנה, הגעגועים אליו היו כה חזקים והרצון העז לראות אותו הביאו אותי להחלטה, שהכאב ראש לא ימנע ממני לנסוע לבקר אותו ואפילו אם יכאב אני אעמוד מול הכאב ללא מורא ופחד.

טסתי לבד לתאילנד לפני כחודשיים, כמו שאומרים תפסתי אומץ והחלטתי שאני טסה! 


זאת הפעם הראשונה שאני טסה לבד עוברת בידוק בטחוני, יוצאת לדיוטי פרי משם הולכת אל שער העלייה למטוס ועולה לטיסה של 11 שעות. והנה עשיתי זאת ונשארתי בחיים. בין כל החששות שליוו אותי הייתה הנחיתה בבנקוק, בנמל תעופה שאינני מכירה בלי לדעת לאן אני צריכה ללכת מרגע הירידה מהמטוס, אז ניצלתי את אפקט העדר, זיהיתי מספר אנשים שהיו איתי בטיסה וקדימה הלכתי אחריהם. צלחתי את בידוק הדרכונים, לקחתי את המזוודה וכפי שקבעתי עם בני הוא המתין לי ביציאה ומשם טסנו לצ'אנג מאי. הסיבה שביקשתי ממנו שיאסוף אותי מבנקוק לצ'אנג מאי הייתה כדי לצמצם את העומס הרגשי והפחדים שליוו אותי. 

יומיים לפני החזרה הביתה התמלאתי בחששות שלא אתמצא בשדה התעופה בבנקוק. בני הדריך אותי לאן עלי ללכת וגם פה ניצלתי את אפקט העדר, פשוט הלכתי אחרי אנשים שהיו איתי בטיסה, מצ'אנג מאי לבנקוק. אספתי את המזוודה והלכתי לפי ההוראות שקיבלתי, כמובן שבדרך כבר התחלתי לשמוע עברית, ושוב השתמשתי באפקט העדר והנה הגעתי לעמדת אלעל. עברתי את כל הבידוקים, סיבוב קצר בדיוטיפרי אל שער העלייה לטיסה והופ אני במטוס בדרך הביתה.

אני סבורה שיש כאלה שקוראים את הפוסט ואומרים לעצמם מה היא עושה עניין מטיסה, זה פשוט וקל, אבל לא לכולם קל,  ממני זה דרש לאסוף הרבה כוחות נפשיים, הרבה עבודה על ועם עצמי.

הרבה פעמים קשה לנו לעשות דברים שחורגים מן השגרה אליה אנחנו רגילים השינויים הללו גובים מאיתנו מאמצים נפשיים גדולים. אנחנו צריכים ללמוד להשתחרר ולשחרר את הפחדים. למשהו אחד טיסה לתאילנד נראית כמשהו פשוט ולאחר היא מלווה בקשיים רגשיים ונפשיים משמעותיים. משהו שנראה מפחיד וחריג לאחד, יכול להתפס אצל האחר כמשהו מינורי שאין כל בעיה לעשותו או להתחייב אליו.

לסיכום

1. עלינו לקבל החלטה, שהפחדים והכאבים לא מנהלים אותנו.
2. קבלת ההחלטה שאפשר לעשות זאת היא שלב בתהליך לשינוי בחיים.
3.  כשאתם מחליטים אתם נוקטים פעולה. בהחלטות לשינוי חייכם, אתם קובעים        במה להתמקד.

4. אתם מחליטים מה תעשו על מנת ליצר את התוצאות הרצויות עבורכם.

אני החלטתי לעשות שינוי בחיי ולא לתת לכאב ולפחד לנהל אותי, נקטתי פעולה, התגברתי על פחדיי, יצרתי את התוצאה הרצויה עבורי וטסתי לבקר את בני בחו"ל.

אני ממליצה לכם לצאת למסע הריפוי שלכם. קבלו החלטה ארזו בתרמיל הרבה אמונה ונחישות ותגלו עולם מופלא.

צאו לדרך.....