התגברתי על הפחד.
כשמתחיל לכאוב לנו מזדחל לו הפחד ומתחיל להשפיע עלינו, מיד עולות השאלות מה יהיה? מה נעשה? איך נעבור את הכאב הזה שוב?
וכשהכאב נוכח במלא עוצמתו הוא גוזל מאיתנו כל יכולת פעולה, מונע מאיתנו לעשות דברים מעבודה ועד פעילות פנאי.
הפחד מהכאב מגביל את תפקודנו, ואת מרחב העשייה והפעילות שלנו, הוא משתק אותנו.
אני התגברתי על הפחד
בפוסטים הקודמים שלי כתבתי על ההתרגשות והמתח שמלווים אותי לפני כל נסיעה לחו"ל שבאים לידי ביטוי בכאבי ראש. בנוסף, כתבתי שלא אתן יותר לכאב לנהל אותי ואני בוחרת לעשות את כל הדברים שנמנעתי לעשותם בגלל הכאב.
הפחד מהכאב ניהל אותי. פחדתי להתחייב לדברים כמו, תפקיד בעבודה שדורש אחריות, נסיעה יוצאת דופן או כל דבר שמוציא אותי משגרת חיי. הפעם גמרתי אומר בליבי שלא אתן לכאב לנהל את חיי.
הבן הבכור שלי מתגורר בתאילנד ולא ראיתי אותו מעל שנה, הגעגועים אליו היו כה חזקים והרצון העז לראות אותו הביאו אותי להחלטה, שהכאב ראש לא ימנע ממני לנסוע לבקר אותו ואפילו אם יכאב אני אעמוד מול הכאב ללא מורא ופחד.
טסתי לבד לתאילנד לפני כחודשיים, כמו שאומרים תפסתי אומץ והחלטתי שאני טסה!
זאת הפעם הראשונה שאני טסה לבד עוברת בידוק בטחוני, יוצאת לדיוטי פרי משם הולכת אל שער העלייה למטוס ועולה לטיסה של 11 שעות. והנה עשיתי זאת ונשארתי בחיים. בין כל החששות שליוו אותי הייתה הנחיתה בבנקוק, בנמל תעופה שאינני מכירה בלי לדעת לאן אני צריכה ללכת מרגע הירידה מהמטוס, אז ניצלתי את אפקט העדר, זיהיתי מספר אנשים שהיו איתי בטיסה וקדימה הלכתי אחריהם. צלחתי את בידוק הדרכונים, לקחתי את המזוודה וכפי שקבעתי עם בני הוא המתין לי ביציאה ומשם טסנו לצ'אנג מאי. הסיבה שביקשתי ממנו שיאסוף אותי מבנקוק לצ'אנג מאי הייתה כדי לצמצם את העומס הרגשי והפחדים שליוו אותי.
יומיים לפני החזרה הביתה התמלאתי בחששות שלא אתמצא בשדה התעופה בבנקוק. בני הדריך אותי לאן עלי ללכת וגם פה ניצלתי את אפקט העדר, פשוט הלכתי אחרי אנשים שהיו איתי בטיסה, מצ'אנג מאי לבנקוק. אספתי את המזוודה והלכתי לפי ההוראות שקיבלתי, כמובן שבדרך כבר התחלתי לשמוע עברית, ושוב השתמשתי באפקט העדר והנה הגעתי לעמדת אלעל. עברתי את כל הבידוקים, סיבוב קצר בדיוטיפרי אל שער העלייה לטיסה והופ אני במטוס בדרך הביתה.
אני סבורה שיש כאלה שקוראים את הפוסט ואומרים לעצמם מה היא עושה עניין מטיסה, זה פשוט וקל, אבל לא לכולם קל, ממני זה דרש לאסוף הרבה כוחות נפשיים, הרבה עבודה על ועם עצמי.
הרבה פעמים קשה לנו לעשות דברים שחורגים מן השגרה אליה אנחנו רגילים השינויים הללו גובים מאיתנו מאמצים נפשיים גדולים. אנחנו צריכים ללמוד להשתחרר ולשחרר את הפחדים. למשהו אחד טיסה לתאילנד נראית כמשהו פשוט ולאחר היא מלווה בקשיים רגשיים ונפשיים משמעותיים. משהו שנראה מפחיד וחריג לאחד, יכול להתפס אצל האחר כמשהו מינורי שאין כל בעיה לעשותו או להתחייב אליו.
לסיכום
1. עלינו לקבל החלטה, שהפחדים והכאבים לא מנהלים אותנו.
2. קבלת ההחלטה שאפשר לעשות זאת היא שלב בתהליך לשינוי בחיים.
3. כשאתם מחליטים אתם נוקטים פעולה. בהחלטות לשינוי חייכם, אתם קובעים במה להתמקד.
אני החלטתי לעשות שינוי בחיי ולא לתת לכאב ולפחד לנהל אותי, נקטתי פעולה, התגברתי על פחדיי, יצרתי את התוצאה הרצויה עבורי וטסתי לבקר את בני בחו"ל.
אני ממליצה לכם לצאת למסע הריפוי שלכם. קבלו החלטה ארזו בתרמיל הרבה אמונה ונחישות ותגלו עולם מופלא.
צאו לדרך.....
כשמתחיל לכאוב לנו מזדחל לו הפחד ומתחיל להשפיע עלינו, מיד עולות השאלות מה יהיה? מה נעשה? איך נעבור את הכאב הזה שוב?
וכשהכאב נוכח במלא עוצמתו הוא גוזל מאיתנו כל יכולת פעולה, מונע מאיתנו לעשות דברים מעבודה ועד פעילות פנאי.
הפחד מהכאב מגביל את תפקודנו, ואת מרחב העשייה והפעילות שלנו, הוא משתק אותנו.
אני התגברתי על הפחד
בפוסטים הקודמים שלי כתבתי על ההתרגשות והמתח שמלווים אותי לפני כל נסיעה לחו"ל שבאים לידי ביטוי בכאבי ראש. בנוסף, כתבתי שלא אתן יותר לכאב לנהל אותי ואני בוחרת לעשות את כל הדברים שנמנעתי לעשותם בגלל הכאב.
הפחד מהכאב ניהל אותי. פחדתי להתחייב לדברים כמו, תפקיד בעבודה שדורש אחריות, נסיעה יוצאת דופן או כל דבר שמוציא אותי משגרת חיי. הפעם גמרתי אומר בליבי שלא אתן לכאב לנהל את חיי.
הבן הבכור שלי מתגורר בתאילנד ולא ראיתי אותו מעל שנה, הגעגועים אליו היו כה חזקים והרצון העז לראות אותו הביאו אותי להחלטה, שהכאב ראש לא ימנע ממני לנסוע לבקר אותו ואפילו אם יכאב אני אעמוד מול הכאב ללא מורא ופחד.
טסתי לבד לתאילנד לפני כחודשיים, כמו שאומרים תפסתי אומץ והחלטתי שאני טסה!
זאת הפעם הראשונה שאני טסה לבד עוברת בידוק בטחוני, יוצאת לדיוטי פרי משם הולכת אל שער העלייה למטוס ועולה לטיסה של 11 שעות. והנה עשיתי זאת ונשארתי בחיים. בין כל החששות שליוו אותי הייתה הנחיתה בבנקוק, בנמל תעופה שאינני מכירה בלי לדעת לאן אני צריכה ללכת מרגע הירידה מהמטוס, אז ניצלתי את אפקט העדר, זיהיתי מספר אנשים שהיו איתי בטיסה וקדימה הלכתי אחריהם. צלחתי את בידוק הדרכונים, לקחתי את המזוודה וכפי שקבעתי עם בני הוא המתין לי ביציאה ומשם טסנו לצ'אנג מאי. הסיבה שביקשתי ממנו שיאסוף אותי מבנקוק לצ'אנג מאי הייתה כדי לצמצם את העומס הרגשי והפחדים שליוו אותי.
יומיים לפני החזרה הביתה התמלאתי בחששות שלא אתמצא בשדה התעופה בבנקוק. בני הדריך אותי לאן עלי ללכת וגם פה ניצלתי את אפקט העדר, פשוט הלכתי אחרי אנשים שהיו איתי בטיסה, מצ'אנג מאי לבנקוק. אספתי את המזוודה והלכתי לפי ההוראות שקיבלתי, כמובן שבדרך כבר התחלתי לשמוע עברית, ושוב השתמשתי באפקט העדר והנה הגעתי לעמדת אלעל. עברתי את כל הבידוקים, סיבוב קצר בדיוטיפרי אל שער העלייה לטיסה והופ אני במטוס בדרך הביתה.
אני סבורה שיש כאלה שקוראים את הפוסט ואומרים לעצמם מה היא עושה עניין מטיסה, זה פשוט וקל, אבל לא לכולם קל, ממני זה דרש לאסוף הרבה כוחות נפשיים, הרבה עבודה על ועם עצמי.
הרבה פעמים קשה לנו לעשות דברים שחורגים מן השגרה אליה אנחנו רגילים השינויים הללו גובים מאיתנו מאמצים נפשיים גדולים. אנחנו צריכים ללמוד להשתחרר ולשחרר את הפחדים. למשהו אחד טיסה לתאילנד נראית כמשהו פשוט ולאחר היא מלווה בקשיים רגשיים ונפשיים משמעותיים. משהו שנראה מפחיד וחריג לאחד, יכול להתפס אצל האחר כמשהו מינורי שאין כל בעיה לעשותו או להתחייב אליו.
לסיכום
1. עלינו לקבל החלטה, שהפחדים והכאבים לא מנהלים אותנו.
2. קבלת ההחלטה שאפשר לעשות זאת היא שלב בתהליך לשינוי בחיים.
3. כשאתם מחליטים אתם נוקטים פעולה. בהחלטות לשינוי חייכם, אתם קובעים במה להתמקד.
4. אתם מחליטים מה תעשו על מנת ליצר את התוצאות הרצויות עבורכם.
אני החלטתי לעשות שינוי בחיי ולא לתת לכאב ולפחד לנהל אותי, נקטתי פעולה, התגברתי על פחדיי, יצרתי את התוצאה הרצויה עבורי וטסתי לבקר את בני בחו"ל.
אני ממליצה לכם לצאת למסע הריפוי שלכם. קבלו החלטה ארזו בתרמיל הרבה אמונה ונחישות ותגלו עולם מופלא.
צאו לדרך.....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה