סיפור עם סוף אופטימי
במהלך תהליך הריפוי העצמי שלי עמדו בפני אתגרים וחשוב לי לכתוב עליהם, מפני שכשתחליטו לצאת למסע דומה, שלא תיפול רוחכם אם תחוו שוב כאב יותר מפעם אחת.
יצאתי למסע ריפוי לפני שלוש שנים ושמונה חודשים, במרץ 2017, לאחר שניסיתי שיטות טיפול שונות, כמו דיקור, נטורופתיה, היפנוזה, כדורי מניעה, רפלקסולוגיה וכמוצא אחרון פניתי לניתוח להשתלת אלקטרודות בראש כדי לנסות ולהקל על המיגרנות. שבעה ניתוחים עברתי שלא צלחו. ולכן החלטתי לפנות לדרך של ריפוי עצמי. לאורך השנים הייתי סקפטית ושללתי כל אפשרות שניתן לעשות זאת. אבל ניסיתי כל דבר שהרפואה הציעה לי וכלום לא עזר ולכן נתתי צ'אנס למשהו אחר לגמרי - ריפוי עצמי. הספר הראשון שקראתי בנושא נתן לי את התקווה, שאכן אפשר להרפא מכאבים כרוניים, ככל שהתקדמתי בקריאה והעמקתי יותר בנושא התחלתי להפנים שכאב כרוני נובע בגלל קשיים רגשי
ים, ועל כך כתבתי בהרחבה בפוסטים קודמים שלי. הפעם ארחיב על האתגרים שעברתי לאורך הדרך. עד היום פחדתי לחטט בפצע של האתגרים שעמדתי מולם, חששתי לכתוב עליהם ולחוות אותם שוב שמא יערערו אותי רגשית ויגרמו לכאב ראש. היום אני בטוחה יותר ולכן אינני חוששת להניח אותם כאן לפניכם.
החודש הראשון של מסע הריפוי שלי התחיל כמו ירח דבש, הייתי בחופשת מחלה לאחר הניתוח. הייתי נטולת דאגות ולחצים, פטורה ממטלות הבית וממחויבות לעבודה. כולם נרתמו לעזור לי. כל כולי מגויסת ומחויבת לתהליך הריפוי. האווירה הייתה מושלמת, האביב עמד בפתח ובכל יום בצהריים יצאתי למרפסת עם מחברת וכתבתי. כתבתי על הכל מה שנקרא, "שפכתי" הכל מהיום בו התחילו להופיע מיגרנות. כתבתי על כולם משפחה, חברים קרובים, חברים ועמיתים לעבודה, מה שנאמר "רוקנתי". אל דאגה הדף סופג הכל. במהלך הכתיבה הופיעו תובנות, מהן צחקתי, בכיתי, ובעיקר הרגשתי הקלה. הכתיבה היא אחת המתנות שקיבלתי לאורך דרך הריפוי.
חודש וחצי לא כאב לי הראש. הכרזתי תחת כל עץ רענן ולכל עובר אורח שריפאתי את עצמי ממיגרנות. מתוך אמונה שחזרה על אותם משפטים תשתול במוחי את המחשבה שאני בריאה לגמרי ובכך המיגרנות יפסקו, כי המוח מאמין לכל מה שנספר לו. אני, באופוריה מוחלטת.
משבר ראשון חוויתי כשחזרתי לעבודה, מכבש הלחצים התחיל ומספר ימים לאחר החזרה התעמתתי עם חברה לעבודה ולאט לאט הרגשתי את המיגרנה מרימה ראש, כשהגעתי הביתה היא כבר הייתה בעיצומה. הוצפתי בפחד שהמיגרנות חזרו, לא האמנתי שזה קורה לי, אני ריפאתי את עצמי, איך יכול להיות שכואב לי שוב הראש? תקופה ממושכת לא סבלתי מכאבים, לא צרכתי כדורים. בנוסף הרגשתי מבוכה כי הצהרתי בפני כולם, שחיסלתי את המיגרנה. אמירה שנראתה עכשיו לסובבים אותי כהזויה וחסרת בסיס. שוב עלה החשש מביקורתיות ושיפוטיות.
אחרי ההתקף הבנתי שכנראה לבד לא אצליח להתגבר ולשים סוף לכאבים ופניתי לעזרה מקצועית. באחת הפגישות עם המטפלת היא ציינה בפני, שסביר מאוד להניח שאחווה התקפי כאב נוספים, סירבתי להשלים עם קביעה שכזאת, הרגשתי שהיא שותלת בראשי את הרעיון שלא אצליח להירפא מהכאבים, כעסתי עליה ועל האמירות הללו והחלטתי להפסיק את הטיפול אצלה. היום אני יודעת שהיא צדקה לחלוטין, זהו חלק בלתי נפרד מהתהליך.
ושוב כשכבר היה נדמה לי שפיצחתי את הנוסחה כיצד מתגברים על כאבי הראש חוויתי שני התקפים שלוו בתופעות של התקף חרדה קל. נשטפתי בגל זיעה, היתקשתי בנשימה, איבדתי תיאבון. בהלה גדולה אחזה בי על כך שאינני מצליחה להתגבר על הכאב. רק אחרי התקף החרדה השני הבנתי מה קרה לי.
התקפי מיגרנה נוספים שעברתי במהלך הדרך לוו בבכי עז שיצא ממעמקי הנפש ובעיקר הפחידה אותי המחשבה שאולי לעולם לא אצליח לחיות חיים ללא כאב והוא יחזור לתקוף אותי שוב באופן יומיומי. ללא הרף נקרו בראשי השאלות: למה לי? מה עשיתי רע? אני בסה"כ אדם טוב, משתדלת לא לפגוע באיש. למה זה מגיע לי? מתוך הבכי אני מבקשת מאלוהים שיגאל אותי מהייסורים. רגשות אכזבה, זעם, ייאוש, תסכול ורחמים עצמיים התערבבו יחדיו בכל פעם שכאב הופיע. כעסתי עליו - עלי, הרגשתי בתוך טרוף, וכדי לפרוק את סערת הרגשות הסתגרתי בחדר השינה צעקתי עליו, על הכאב שילך, שיעזוב אותי במנוחה, בכיתי לתוך הכרית, עשיתי מקלחות קרות שלא עזרו אז ניסיתי מקלחות במים חמים, העפתי את הבגדים מהארון, זרקתי את המצעים מהמיטה ,כל מבוקשי היה להשתחרר מהכאב.
תחושת הבושה החוזרת מהחברים והעמיתים לעבודה, מקרובי המשפחה אחרי שהכרזתי קבל עם ועדה שריפאתי את עצמי ואינני סובלת יותר ממיגרנות, החשש החוזר מהביקורת והשיפוטיות. לא הרפו ממני. באחד המפגשים עם חברה טובה היא אמרה לי "בואי , בינינו ,זה לא בדיוק עובד לך". בנועם הליכותי הסברתי לה שהנסיגות הן חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי ולפעמים אנחנו נופלים "לבורות ההרגלים" שלנו ועכשיו אני צריכה ללמוד איך אני יוצאת מהם והחשוב יותר איך לא ליפול לתוכם שוב ושוב.
כשאני שנה וחצי בתוך התהליך התרחשה אצלי נסיגה משמעותית. המיגרנות חזרו ותקפו אותי מידי יום, חיי בימים אלה היו בין תקווה לייאוש. התקווה שמחר אני כבר ארגיש טוב יותר, אני אתגבר ואצלח את ההתקפים והייאוש שהכאב למחרת שוב הופיע וחוזר חלילה. אחותי הגיעה וניסתה לחזק, להרגיע ולנחם אותי, אבל אני שקעתי עמוק מאוד בתוך יגון עצמי, ייאוש מוחלט, בלבול, התפרקתי. הדמעות זלגו בשטף ללא הפסקה. לא הצלחתי להתגבר על הכאב גם כשלקחתי תרופות, הרגשתי שאני צועדת לאורך מדרון חלקלק ומאבדת שליטה, כמו בתוך צונמי. לבסוף נפל הפור, פניתי לבית חולים ואושפזתי לצורך גמילה מכדורים ולעצירת הכאב. באשפוז הגמילה מקבלים מנת סטרואידים לווריד פעם ביום במשך חמישה ימים, מעין אתחול מחדש. בימי האשפוז כתבתי על זרועות הידיים "אני חייבת להרים את עצמי" בתום חמישה ימים שוחררתי הביתה מצוידת בכדורי מניעה, שגרמו לתחושות פיזיות לא נעימות. כשהרגשתי חזקה מספיק הפסקתי בהדרגה להשתמש בכדורי המניעה, מפני שהאמנתי ומאמינה עד היום ששימוש שכזה מנציח את הבעיה. והוכחה לכך קיבלתי לאחר שבמשך שנה וחצי לא נזקקתי לטיפול מונע והרגשתי טוב מאוד חוץ ממספר התקפי כאב שכשהופיעו נטלתי תרופות להרגעתם או שהצלחתי להעביר אותם בכוחות עצמי. אבל, אני רציתי יותר, רציתי להפסיק להשתמש גם בהם. חשוב לי מאוד להדגיש, שלמרות השבר הגדול ששהיתי בו, לרגע אחד לא איבדתי את הביטחון והשכנוע הפנימי, שאצא ממצב זה לתקופה טובה, ואכן יצאתי!!!
הכאבים המשיכו להופיע מפעם לפעם והריטואל של לחץ ומתח המשיך לנהל כל התקף. לילה אחד לפני נסיעה לחו"ל הגיעה ההבנה המכרעת - ההתפקחות, אני מפסיקה להילחם בכאב, אני מקבלת את הופעתו מידי פעם ואת היותו נוכח. בנחת, ברוגע ובשלווה מתוך שקט פנימי הפסקתי לפחד ממנו, אם הוא יגיע, הוא יגיע, וכנראה משהו רגשי עורר אותו. בארבע לפנות בוקר התיישבתי בסלון ובמשך שעתיים בסבלנות וברוגע עשיתי מדיטציה, דימיון מודרך ונשימות. לקחתי את כל הזמן הדרוש לי כדי להתגבר על הכאב, חשתי ביטחון מלא שהפעם אני עושה זאת ללא תרופות בידיעה גמורה שהוא לא יישאר לנצח והחשוב ביותר לא חשתי לחוצה. למרות שכבר כמה פעמים הצלחתי להעביר את הכאב ללא כדורים, הפעם התחושות היו שונות, הן הגיעו ממקום של עוצמה בפעם הראשונה לא פחדתי מהכאב, הזכרתי לעצמי כל הזמן שהרבה אנשים הצליחו לרפא את עצמם ואין סיבה שאני לא אצליח. לאט לאט הצלחתי להוריד את עוצמת הכאב ובמשך היום חשתי שיפור במצבי, שחררתי אותו. כך אני נוהגת בכל פעם שהמיגרנה מתפרצת ובכל פעם שאני מצליחה להתגבר עליה ללא תרופות, תחושות של סיפוק ואושר עצומות מציפות אותי, אני מרגישה אלופה, כמו מטפס הרים שמגיע לפיסגת ההר ותוקע את הדגל, כמו שחקן כדורגל שזה עתה בעט את בעיטת הניצחון. ההתגברות על הכאבים מחזקת את ביטחוני והאמונה שאפשר גם בלי תרופות I CAN DO IT AGAIN AND AGAIN AND AGAIN. הבנתי שכשאני מקבלת את נוכחותו של הכאב וכשאני לא מנסה להילחם בו, אלא נכנסת לסיטואציה רגועה ונחושה אני מצליחה להעביר אותו. שום דבר לא ישבור אותי.
היום אני מצהירה שריפאתי את עצמי ממיגרנות ולא, אני לא מתביישת להגיד שלעיתים רחוקות מופיעה לה המיגרנה. אין בי פחד מביקורת ומשיפוטיות ואין בי פחד מהכאב, למרות התחושות הלא נעימות המתלוות אליו. אני משוכנעת באופן מלא שיגיע היום שלא אסבול בכלל ממיגרנות.
לסיכום
לעיתים נראה שהכאבים החזקים חזרו אלינו במלא עוצמתם ואנחנו מרגישים אבודים וחסרי תקווה, אבל רק מתוך שקט פנימי, שלווה פנימית ובטחון בדרך שבחרנו לצעוד בה נצליח להתגבר על כל כאב וקושי והדבר תקף לגבי כל בחירה וחלום אותו אנחנו רוצים להגשים.
ההמלצות שלי
1. החלטתם לצאת למסע ריפוי והתחלתם לחוש שיפור במצבכם אל תיבהלו אם תחוו נסיגה, זה חלק בלתי נפרד מהתהליך.
2. אפשר להיעזר בתרופות. רק כשהרגשתי בטוחה, רגועה ושלווה ושיש לי את היכולת להתמודד עם הכאב הפסקתי להשתמש בהן.
3. זכרו שהכאב מתפרץ, כדי להגן עלינו, יתכן שאירועים רגשיים חיוביים או שליליים משפיעים עליכם וקשה לכם להתמודד איתם.
4. זכרו כל אירוע רגשי שמעורר כאב הוא הזדמנות ללמוד לפעם הבאה כיצד יש להתמודד איתו ומולו.
5. זכרו את ההצלחות המזעריות והמשמעותיות שלכם לאורך הדרך, הן יעזרו לכם לעבור כל אתגר וגם את הכאב.
6. החמיאו לעצמכם על כל הצלחה, דמיינו את תחושת ההצלחה, הרגישו את תחושת האושר, השמחה, הגאווה והביטחון בגופכם.
זכרו שאתם יכולים לעשות זאת, הרבה אנשים עשו זאת לפנינו וריפאו עצמם, אם הם יכולים גם אתם יכולים.
הסירו את הספקות
זרעו את זרעי הריפוי
טפחו אותם במחשבות של הצלחה ובטחון ותראו שתצליחו. אני כותבת לכם מתוך ניסיוני האישי.
אז.... צאו לדרך.... בהצלחה
